המדריך לירח דבש מושלם בפולינזיה הצרפתית
זהו סיפורו של ירח דבש מושלם בפולינזיה הצרפתית שכלל דילוג בין שישה איים טרופיים ב-30 יום. איי פולינזיה הצרפתית מהווים יעד מושלם לירח דבש. הם מציעים שילוב בין יוקרה לאותנטיות, ביקור באיים מפורסמים לבין פנינים נסתרות, השתתפות בפסטיבל ססגוני עם צלילות מרהיבות, ובילוי בחופים מושלמים עם טרקים ביערות הגשם הקסומים. הבה נצא למסע מרתק בדרום האוקיינוס השקט ונחווה ביחד רגעים בלתי נשכחים מירח דבש מושלם בפולינזיה הצרפתית.
זה היה ביקורי השביעי בפולינזיה הצרפתית, או טהיטי כפי שהיא מכונה לעתים קרובות (למרות שטהיטי הוא רק האי הראשי בטריטוריה המורכבת מ-118 איים ואטולים). חלפה כמעט שנה מאז ביקרתי לאחרונה באיים במסגרת טיול משפחתי עם הוריי ואחותי הקטנה, אולם עכשיו סוף סוף הגיעה העת לחלוק את גן העדן האישי שלי עם אשתי הטרייה, אלה.
כתב וצילם: אביחי בן צור
סרטון ירח הדבש המושלם בטהיטי
צפו בסרטון ירח הדבש שלנו המחולק לשני פרקים.
חלק 1: הגעה לטהיטי והאטולים
בחלק הראשון, נצא לטרק למפל נסתר בחלקו הפנימי הבלתי מיושב של טהיטי ונדלג לאטולים החלומיים Rangiroa ו-Fakarava לצלילות ובילוי בחופים מושלמים.
חלק 2: פסטיבל ה-Heiva בטהיטי ואיי החברה
בחלק השני,נחווה את פסטיבל Heiva בטהיטי ולאחר מכן נדלג בין האיים מאופיטי, בורה בורה ומוריאה.
לחוות את גן העדן בעודנו בחיים
איי טהיטי ופולינזיה הצרפתית הם מהמקומות האחרונים שיושבו על ידי האנושות, 118 איים חלומיים שכל אחד הוא עולם ומלואו
בואו לחוות את המקום שממנו עשויים חלומות בטיול עצמאי לאיי פולינזיה הצרפתית המותאם אישית
הגעה לטהיטי
אחרי מסע שארך למעלה מ-30 שעות, הגענו סוף סוף לטהיטי מיד לאחר השקיעה ובאותו היום שבו יצאנו מנתב״ג. את פנינו קיבלה להקת הריקודים הקבועה, העוזרת לתיירים להעביר את הזמן בנעימים בתור לביקורת הדרכונים. עם היציאה לטרמינל, הופתענו לראות את חברינו המקומיים ז’אק ואיריס שהפתיעו אותנו עם קבלת פנים חמה שכללה, כמיטב המסורת המקומית, כתרים מהודרים ושרשראות פרחים. לאחר שאספנו רכב שכור ליומיים הבאים, התמקמנו בפנסיון בפאתי מרכז העיר Papeete, בירת פולינזיה הצרפתית.
יום ראשון בשוק הבוקר של טהיטי
הודות לג’ט לג הקיצוני, התעוררנו בדיוק בזמן למהדורת יום ראשון המיוחדת של השוק המרכזי של Papeete. שלא כמו בימים אחרים, השוק נפתח הרבה לפני הזריחה והרחובות שמסביבו סגורים לתנועת כלי רכב עד שתגיע העת ללכת לכנסייה או לשוב הביתה ולהתכונן לסעודת יום ראשון המסורתית. בדקנו את טריות הדגים ואת מבחר המאכלים המקומיים, אך לבסוף הסתפקנו במשהו קליל לארוחת הבוקר, פירות וירקות להמשך היום וכמה סבבים של מיץ קנה סוכר המועשר בג’ינג’ר ופסיפלורה.
טיול למפל הנסתר
כשהבוקר בעיצומו, נסענו לאורך החוף המזרחי הפראי של טהיטי ונכנסנו לעמק Faraura. הטופוגרפיה הדרמטית של טהיטי היא מגרש משחקים לחובבי טבע. האי מחורר בעמקים מרהיבים מכוסים בצמחייה עבותה, מפלים בשפע ופסגות משוננות המתנשאות לגבהים של מעל 2,000 מטר.
המטרה שלנו הייתה לא ללכת לאיבוד ביער הגשם ולעקוב אחרי תוואי הנהר במעלה הזרם עד הגעתנו למפל שאמור להיות בסוף העמק. בדרך, נאלצנו לחצות בזהירות את הנהר במקומות מסומנים (בערך) ותמיד להיזכר בפרס הנכסף שבסוף ההליכה המיוזעת.
כשאני מדמיין את טהיטי, אלה בדיוק המחזות שעולים לי בראש. יער גשם בתולי, פסגות הרים בגווני ברקת, מפלי מים והיעדר נפש חייה. טרם תחילת המסע בחזרה ״לציוויליזציה״, קפצנו לטבילה בבריכה המרעננת, התפנקנו בעיסוי טבעי מתחת למפל ונהנינו מהשפע של השוק העירוני בפיקניק מאולתר.
נחזור לטהיטי בהמשך לפסטיבל ה- Heiva!
רנגירואה
הימים הראשונים בטהיטי היו רק המתאבן. ירח הדבש שלנו יצא לדרך באופן רשמי עם טיסה קצרה (ומאוד נופית) לרנגירואה. זו התחנה הראשונה שלנו באיי Tuamotu, אחד מחמשת קבוצות האיים של פולינזיה הצרפתית. איי טואמוטו מרכיבים את השרשרת האטולים הגדולה ביותר בעולם, עם למעלה מ-70 איי אלמוגים נמוכים שבקושי צפים מעל לפני האוקיינוס. רנגירואה הוא האטול הגדול ביותר בקבוצת איים זו ובו לגונה כה עצומה, שאפשר להכניס לתוכה את האי טהיטי ועדיין ישאר מקום פנוי. אין זה פלא מדוע כינויו של Rangiroa הוא “הלגונה האינסופית”.
אזורי המחייה באטול הם למעשה חלק משוניות אלמוגים עתיקות. כאשר הר הגעש הכבוי, שיצר את האי במקור, שוקע תחת משקלו מתחת לגלים, כל שנותרה היא שונית אלמוגים צרה שכעת חוצצת בין האוקיינוס הפתוח ללגונה הפנימית שבמרכזה היתמר בעבר הר הגעש. בילינו את זמננו ״הפנוי״ ברנגירואה בשיטוט ברחבי האי בעזרת אופניים, כולל ביקור בחוות פנינים בה למדנו על תהליך הייצור של פנינים שחורות.
צלילות ברנגירואה
הכניסה והיציאה מהלגונה העצומה של רנגירואה נעשית דרך שני פתחים (lagoon pass) טבעיים ורחבים שגם הופכים את היעד לגן עדן לצלילות. בביקורי הראשון בפולינזיה הצרפתית בשנת 2015, צללתי לא מעט ברנגירואה. עתה, הגיעה העת לסגור את המעגל ולהראות לאלה את הגעתי לרנגירואה לצלילה, והגיע הזמן לסגור מעגל להראות לאלה את הפלאים התת ימיים של ״סוף העולם״. במהלך שתי הצלילות שלנו ב-Tiputa Pass, ראינו יותר כרישים ממה שאנחנו יכולים לספור, צלופח אגרסיבי ואפילו דולפין מרחוק.
הלגונה הכחולה
עם קצת מאמץ, גם אלה מביננו שאינם צוללים יהנו ברנגירואה. החלקים המרוחקים של האטול מתהדרים בכמה מקומות נדירים לחובבי חופים, המפורסם שבהם הוא הלגונה הכחולה. אחרי ארוחת בוקר קלה, עלינו על סירה לכיוון הלגונה הכחולה, המרוחקת כשעה מהאזור המיושב של רנגירואה.
בדרך אל היעד הנכסף, הקפטן עצר לכמה דקות ב-Tiputa Pass לנסות לפתוח את היום ברגל ימין עם איתור דולפינים. בתזמון מושלם, הגענו בדיוק כשהגאות היוצאת פגשה את הגלים הנכנסים אל תוך הלגונה, התנאים המועדפים על הדולפינים המקומיים. כבר ראיתי דולפינים בעבר באי ראוניון, אבל ביום הזה, להקת הדולפינים פינקה אותנו במתנה בלתי נשכחת לרגל ירח הדבש.
הלגונה הכחולה של רנגירואה היא מעין לגונה הכלואה בתוך הלגונה, טעימה מיוחדת של גן עדן טרופי ומקום מושלם לבלות בו יום. זה נראה כמו משהו שראיתם בעבר, אבל רק בגלויות או בשומרי מסך. עם הגעתנו, הצוות עמל על הכנת ארוחת הצהריים ואנו התפננו לחקור את נפלאות הלגונה הכחולה, למצוא מקום שקט לשים את הראש, ולאתר את חיות הבר המגוונות באוויר ומתחת לגלים.
כשלא אכלנו או רבצנו על החוף, הצוות הנעים את זמננו בשיעורי שזירה מענפי עצי קוקוס, מוזיקה והתנסות בריקודים פולינזים מסורתיים. היום שבילינו בלגונה הכחולה של רנגירואה הוא מסוג הימים שנצרבים לנצח בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אי האלמוגים
סיור ״החובה״ הנוסף ברנגירואה הוא לאי האלמוגים (Ile aux Recif או Reef Island), מרחק כשעה דרומית לאזור המיושב של האטול. אי האלמוגים הוא למעשה אזור המנוקד בתצורות אלמוגים מוגבהות הנקראות “feo“. האלמוגים העתיקים נדחפו כלפי מעלה על ידי פעילות געשית קדומה ונשחקו אט אט על ידי איתני הטבע במרוצת השנים בעודם יוצרים בריכות טבעיות מרשימות.
לאחר קבלת פנים חמה מהחזירים המקומיים, יצאנו להליכה קצרה מקו החוף אל האלמוגים החדים כתער שבקצה השונית, ובילינו מספר שעות במקום שהוא ההגדרה המדוייקת בעיני לשלמות טרופית.
פאקאראבה – דרום
התחנה הבאה שלנו הייתה Fakarava , אחד מעשרת האיים השווים ביותר בפולינזיה הצרפתית. פאקאראבה הוא האטול השני בגודלו בטריטוריה הצרפתית לאחר רנגירואה מבחינת גודלו, וחלק נכבד מהלגונה הפנימית זוכה למעמד של שמורת ביוספרית של אונסק”ו הודות לשפע הדגה והאלמוגים. לאטול שני פתחים הממוקמים בקצוות מנוגדים. הפתח הצפוני קרוב לכפר הראשי ולשדה התעופה, בעוד שהפתח הדרומי מרוחק 90 דקות באזור מבודד של האי.
ביליתי כשבוע בפאקאראבה במהלך ביקורי הראשון באזור אבל הגעתי לפתח הדרומי רק במסגרת סיור מהכפר הראשי ביום סוער למדי. למרות מיקומו המרוחק, לפאקאראבה דרום מעמד על בקרב חוגים מסוימים. האזור המבודד זכה לתהילה בעקבות סדרת כתבות של עיתונאי צרפתי לפני שנים רבות. הפתח הדרומי הפך למקום צלילה אגדי שפוקדים אותו גופים כמו נשיונל ג’יאוגרפיק וצוללנים סקרנים הבאים לחזות ב”חומת הכרישים” וההטלה של להקות הדקרים (groupers).
פנסיון ריימיטי
הגענו לפנסיון ריימיטי מעט לאחר השקיעה, כששמי הלילה מוארים באינספור כוכבים זוהרים. הבונגלו שלנו, שנקרא כראוי “רובינזון קרוזו”, ממוקם בצד האטול הפונה לאוקיינוס, שם מיזוג אוויר טבעי זמין 24/7 הודות לרוחות סחר חזקות הנושאות גם את המנגינה השלווה של גלים המתנפצים על שונית המחסום.
פנסיון ריימיטי הוא הישג יוצא דופן. במיקום כה מבודד, הבעלים הצליחו לייבא או לבנות מאפס נוחות מודרנית תוך שמירה על ווייב פולינזי אותנטי נטול מתחים. ולמרות שלעתים קרובות מתחשק פשוט לזחול אל תוך ערסל על שפת הלגונה ולקרוא ספר טוב, יש כל כך הרבה מה לעשות כאן, כולל קיאקים, שנורקל וצלילה (כמובן).
צלילה בפאקאראבה דרום
הצלילות בפתח הדרומי של פאקאראבה הוא חלומם של צוללנים רבים. ייתכן והמעמד האגדי של אתר הצלילה מעט מוגזם, אולם הטופוגרפיה של פתח הלגונה הצר והרדוד בהחלט יוצרת תנאים לצלילות בלתי נשכחות.
במקביל לגשם של אחר הצהריים, קפצנו לתוך סירת הזודיאק להפלגה קצרה לפתח הדרומי עם מועדון הצלילה Enata Diving. שתי הצלילות שלנו הביאו אותנו ראש בראש עם “קירות הכרישים” האגדיים של הפתח הדרומי. מדובר בעשרות כרישים המפטרלים באזור, הנראים בודקים אפשרויות לארוחת הערב הקרבה או רוכבים על הזרם כדי להעביר את הזמן. וכשהם לא מפטרלים, חלקם נראים ישנים על קרקעית האוקיינוס החולית. כל צלילה לוותה בסחיפה מרגשת בחזרה ללגונה או החוצה אל הים הפתוח בהתאם לזרם.
חופי החול הורוד
אזור הפתח הדרומי של פאקאראבה הוא לא רק אתר צלילות משובח אלא גם מקטע באטול המכוסה ברובו בחול רך שבהתאם לזווית השמש ביום נתון, זוהר בגוונים ורדרדים וכתומים. לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו עם הצוות של פנסיון ריימיטי לבלות בחופים הבתוליים ולהירגע בסביבה טרופית שקשה לתארה במילים.
פאקאראבה – צפון
החדשות הרעות היו שנאלצנו לעזוב את פנסיון ריימיטי והאזור הדרומי הקסום של האטול. אבל החדשות הטובות היו שלפנינו עוד שלושה לילות בבקתה חוף פשוטה אך מפנקת בצפון Fakarava. המעבר מדרום האטול לצפון הזכיר את ההגעה לעיר הגדולה לאחר בילוי ממושך באזור כפרי וזאת למרות שהכפר Rotoava, היישוב המרכזי בפאקאראבה, נטול גורדי שחקים או כל סממן שאפילו מרמז על לחץ.
כשלא צללנו או טיילנו בצד הזה של האטול, אלה התמודדה בגבורה עם הכרישים המקומיים על גבי SUP, עבדנו בזהירות על השיזוף, ולגמנו קוקטיילים על המזח בזמן השקיעה.
חוף PK9
למחרת, שכרנו קטנוע חשמלי במטרה להגיע לחוף PK9, אחד החופים היפים ביותר בפולינזיה הצרפתית. חוף PK9 שוכן במיקום נידח ליד הפתח הצפוני מרחק כתשעה קילומטרים מהכפר הראשי (ועל כן שמו). הרכיבה אל החוף דורשת נסיעה לאורך מספר קילומטרים על אדמת אלמוגים, אבל ההרפתקה בהחלט שווה את המאמץ. בדרך, אפילו פגשנו זוג דייגים צעירים עמלים על ניקוי דגי תוכי שזה עתה תפסו בעזרת חניתות בזמן השפל. דגים אלה יועמסו בהמשך על מטוס בדרכם לשווקים בטהיטי.
חוף PK9 עלה על הציפיות למרות שהרוח חצתה כבר מזמן את ״רף הבריזה״. החוף הזה עונה על ההגדרה של חוף מושלם. סימן ההיכר שלו הוא עץ הדקל שגזעו מתעקל בצורה מושלמת מעל שפת הלגונה, אולי בניסיון להידמות לבקתה מעל המים בבורה בורה. בילינו את מרבית היום במנוחה במקום המושלם הזה לפני חזרתנו למלון ולקוקטיילים עם השקיעה.
צלילה בפאקאראבה צפון
צמד הצלילות האחרון בירח הדבש בטהיטי הוקדשו לפתח הצפוני של הלגונה הקרוי Garuae. זהו פתח הלגונה הרחב ביותר בפולינזיה הצרפתית. כמות המים העצומה שזורמת אל תוך הלגונה הפנימית והחוצה ממנה לים הפתוח, יוצרת תנאי צלילה משובחים והזדמנות לחזות באחת משוניות האלמוגים הבריאות ביותר בעולם.
הצלילה הראשונה החלה עם תצפית נדירה של כריש פטיש, אך היא כללה ברובה מפגשים מטווח אפס עם להקות דגים עצומות ומאות כרישים. רכבנו על זרם המים החזק וטסנו כמו סופרמן בחזרה לאזור מחוץ לפתח שם עגנה הסירה שלנו. הצלילה השנייה הייתה הרבה יותר רגועה, מעין טיול של בוקר בגינת האלמוגים המפוארת המהווה בית למגוון עצום של אלמוגים ודגים בשלל צבעים.
פסטיבל ה-Heiva בטהיטי
החלק השני של ירח הדבש שלנו בטהיטי הוקדש לאיי החברה (Society Islands), קבוצת האיים המפורסמת ביותר בפולינזיה הצרפתית. את איי החברה מאכלסים בעיקר איים גבוהים בעלי “קו רקיע” עוצר נשימה הודות לגובהם והעיצוב המרהיב ש״קיבלו״ במרוצת השנים מאיתני הטבע. כל אי מוקף בשונית אלמוגים היוצרת לגונה פנימית שמשתנה בגודלה בין אי לאי. אלו הם האיים ה”קלאסיים”, ביניהם בורה בורה.
חזרנו לטהיטי מפאקאראבה כדי לבלות ארבעה ימים סביב פסטיבל ה-Heiva, אחד מוותיקי הפסטיבלים הנוכחיים בגלובוס. פסטיבל ה-Heiva בטהיטי מפגיש בין ספורטאים ונבחרות מרחבי פולינזיה הצרפתית והמשולש הפולינזי החוגגים את התרבות הפולינזית המסורתית האקזוטית ששגשגה באיים אלה לפני המפגש עם האדם הלבן ובואם של המיסיונרים הנוצרים.
שלחתי במרוצת השנים מטיילים סקרנים רבים לפסטיבל ה-Heiva כחלק משירות תפירת טיולים בהתאמה אישית לפולינזיה הצרפתית, אבל מעולם לא הספקתי לבקר בגן העדן במהלך חודש יולי ולחוות את הפסטיבל בעצמי.
תחרויות הספורט המסורתי
לאחר בקרים בהם שוטטנו ברחבי האי, הגענו בשעת צהריים למוזיאון הלאומי של איי טהיטי והתמקמנו במדשאה הגדולה על שפת הלגונה בה מתקיימות תחרויות הספורט. לא יכולתי לחלום על חוויה כה אותנטית בה פולינזים קשוחים הניפו סלעי בזלת עצומים, טיפסו בזריזות מרשימה על עצי דקל וניסו לפגוע בקוקוס זעיר בעזרת חניתות חדות. אפילו מלכת היופי של פולינזיה הצרפתית נכחה במקום כדי להכתיר את ״מר טהיטי״ המנצח.
הנפת סלעי בזלת
תחרות החניתות
טיפוס עצי קוקוס
לאחר אחד המקצים בהם מאורי מניו זילנד לקח את התואר, חברי הנבחרת שלו פרצו באופן ספונטני בריקוד ה-Haka המרטיט שמיד משך אליו את תשומת לב הקהל. אבל היו גם הפסקות בידור “מתוכננות” יותר בהן להקות מקבוצות האיים השונות הרשימו את קהל הצופים עם ריקודים אקזוטיים על כר הדשא.
אבל ללא ספק, אירוע הספורט המסורתי המעניין ביותר היה תחרות הקופרה (גרעין פרי הקוקוס). במקצה מפרך ביותר, על הספורטאים לפצח עשרות קוקוסים, לרוקן אותם מה”בשר” בעזרת כלי מיוחד ולסדר את הכל בתוך שקית עשוייה בד יוטה המשמשת בשגרה לייצוא התוצר הסופי לתעשיית שמן הקוקוס. זה היה מקצה תחרותי ביותר שנדמה היה שהורכב מספורטאים שבאו מקבוצות איים שונות. האוהדים המקומיים ואלה שבאו מרחוק הריעו, כל אחד למתחרה המייצג את הבית, וניסו לדחוף אותם אל מעבר קו הסיום ובכך להשלים את המשימה המאתגרת במיוחד.
תחרות שירים וריקודים בערב
במהלך מספר ערבי פסטיבל, האצטדיון הפתוח על שפת הלגונה במרכז העיר פפאטה מתמלא בצופים ברי מזל, חובבי תרבות ואנשי תקשורת. כולם מגיעים לצפות בתחרות הריקודים והשירה הנכספת. לכל ארכיפלג סגנון משלו, הנשען תמיד על סיפורי העבר והמורשת. התמזל מזלנו לצפות בשניים מהערבים החותמים את הפסטיבל, בהן הנבחרות המנצחות זוכות במופע שכולו הדרן.
חל איסור על צילום בתחרות הערב, אז זה הכי טוב שיכולתי לצלם.
וכשאני אומר נבחרות, אני מתכוון לכמעט 100 רקדנים ונגנים ששוטפים את הבמה ומביאים לחיים אגדות עתיקות של אומת האוקיינוס העצומה הזו. התלבושות הססגוניות עשויות כולן מחומרים טבעיים וכוללות בדרך כלל אלפי פרחים טריים שניחוח גם העדן שלהם מגיע בקלות גם לשורות האחוריות באצטדיון. ושום ריקוד פולינזי מסורתי אינו שלם ללא הלימות תופים. שילובם עם תנועות הרקדנים החושניות מהפנטות את הצופים שמרותקים לכסאותיהם.
מאופיטי
התחנה הבאה שלנו הייתה באי האותנטי מאופיטי (Maupiti), בקצה המערבי של איי החברה. זהו ביקורי הרביעי במאופיטי, עדות לעד כמה האי הזה מיוחד במינו. את מאופיטי ניתן בקלות להקיף ברגל והוא מוקף לחלוטין בלגונה רחבה שמכילה אוצרות רבים. אבל ה”אקס פקטור” של מאופיטי הוא, ללא ספק, האווירה האותנטית. למרות, ואולי בגלל קרבתו של האי לבורה בורה, תושבי מאופיטי החליטו לפני שנים רבות למנוע תיירות המונית. באי יש רק כמה פנסיונים בבעלות משפחתית, אפס מחוללי סטרס, ורק לאחרונה הותקן כספומט בסניף בנק הדואר המקומי.
הטיסה בת 55 דקות מטהיטי למאופיטי היא עונג צרוף, במיוחד עבור התופסים מושב ליד החלון בצד ״הנכון״. מכיוון שנתיב הטיסה חולף מעל כל הארכיפלג בגובה נמוך יחסית, מדובר בטיסה מסחרית שהיא אטרקציה בפני עצמה. ביום מושלם, חלפנו מעל אי הווניל טאהאא (Taha’a), האי הואהינה (Huahine) ובורה בורה עם שכנו, האטול Tupai, שצורתו מזכירה לב.
פנסיון Tautiare Village
אדם חכם אמר פעם, “לעולם אל תחליף סוס מנצח”, וזו הסיבה שאני תמיד חוזר אל פנסיון Tautiare. מה שחסר למקום הזה מבחינת יוקרה, הוא משלים פי כמה וכמה עם אווירה ידידותית, ארוחות ערב משובחות והזדמנות אמיתית לפגוש מקומיים. דון, וטאה ומשפחתם מנהלים פנסיון יוצא דופן וממוקם היטב באי המרכזי. זה המקום המושלם להתמקם ב-Maupiti, להאט קצת את הקצב ולחלוק חוויות עם מטיילים בארוחות הערב.
חוף Tereia
לאחר שהתמקמנו ופרקנו מזוודות, ניצלנו את שעות האור שנותרו לבילוי בחוף Tereia. זהו החוף הציבורי היחיד באי המרכזי, רצועה של של חול לבן רך הנתמח בעדינות אל תוך הלגונה השלווה כמעין חצי אי זעיר. החוף הוא מקום המפגש המועדף על תושבי האי והמקום הטוב ביותר לצפות בשקיעה.
סיור בלגונה של מאופיטי
גולת הכותרת של כל ביקור במאופיטי היא היום בו תגלו את סודות הלגונה. המארח שלנו, וטאה, פתח את הסיור עם עצירה ב”תחנת הניקוי של המנטה ריי”. זו נקודה עמוקה יחסית בלגונה הרדודה אליה מגיעות מנטות (manta ray) מדי בוקר כדי לקבל ״טיפול״ מדגים קטנים המנקים את גופן. לאחר חוויה בלתי נשכחת עם המנטות, נכנסו שוב למים, אולם הפעם באזור רדוד של הלגונה המכונה ״גינת האלמוגים״. זכינו לשנקרל בחברת דגי הלגונה הצבעוניים והצדפים הייחודיות של מאופיטי.
מזג האוויר החל להתהפך עם הגעתנו לאי זעיר בקצה השונית לארוחת הצהריים. מזג האוויר הקודר איפשר לנו ללמוד כמה מהמתכונים הסודיים של דון ולפטפט עם המשפחה המורחבת בזמן הכנת הפיקניק. ומה בתפריט? לחם קוקוס טרי, המנה הלאומית של טהיטי, סטייק טונה ואורז.
חציית הלגונה ברגל
הסיור בלגונה הוא אומנם גולת הכותרת בביקור באי מאופיטי, אבל מי שבאמת מכיר את המקום חוצה את הלגונה ברגל ומקדיש (עוד) יום בלתי נשכח ל-Motu Auira. מנקודה ספציפית בחוף Tereia, ניתן לחצות את הלגונה לרוחבה באזור רדוד ולבלות את היום בסגנון רובינזון קרוזו באיון (motu) חלומי בקצה השונית.
לאחר חציית הלגונה והגעתנו ל- Motu Auira, התמקמנו ב”מקום הסודי” שלי בצד הפונה אל שונית האלמוגים כדי להעביר את היום. השנורקל היה מצוין, כמעט ולא ראינו נפש חייה במהלך היום, ואפילו יכולנו לזהות את קו הרקיע המפורסם של בורה בורה מרחוק. איזה לוקיישן!
פסטיבל ה-Heiva במאופיטי
לאחר ארוחת הערב, דון הציעה באדיבות רבה להסיע את אורחיה “למרכז הכפר” לחגיגות פסטיבל ה-Heiva. בנסיעה הקצרה מהפנסיון לאצטדיון המאולתר בפאתי הכפר Vaiea, לא ראינו נפש חייה הייתה, כנראה בגלל שכל תושבי האי התקבצו יחד לעודד את הקבוצות המתחרות.
הגרסה הזו של פסטיבל ה- Heiva הייתה צנועה מאוד בהשוואה למה שחווינו בטהיטי. ובכל זאת, כמו כל דבר במאופיטי, החווייה הייתה הרבה יותר אותנטית. צפינו בילדים המריעים לקרובי משפחותיהם הרוקדים ואת המאורע הנדיר בו כמעט כל תושבי האי מרוכזים במקום אחד ובמצב רוח כה מרומם. וכשכל החוגגים חזרו הביתה בו זמנית, היינו עדים לפעם היחידה בשנה, ככל הנראה, שבמאופיטי מתרחש פקק תנועה.
הגעת אוניית המטען
מזג האוויר למחרת בבוקר חזר לסורו במקביל להגעת אוניית המשא. בחלק זה של העולם, אוניות משא הן חבל הטבור הלוגיסטי של האיים. פעם בחודש, אוניית משא מצליחה איכשהו לפלס את דרכה דרך פתח הלגונה המאתגר של מאופיטי ולפרוק מכולות שנדמה שעמוסות בזהב. החיים באי קטן ומרוחק כל כך גוזרים על תושבי מאופיטי לתכנן בקפידה את רשימת הקניות שלהם ולהתאזר בסבלנות עד שתגיע האונייה.
כששמענו שדון מתכננת לצאת למזח כדי לאסוף את המשלוח שלה, קפצנו על ההזדמנות להצטרף אליה וללמוד על הדינמיקה של החיים באי. לכל משפחה במאופיטי היה לפחות נציג אחד נוכח במזח, כך היה נדמה. מה שבטוח הוא שניתן היה לחוש את ההתרגשות באוויר. בקצב איטי ביותר, היאה למאופיטי, מכולה אחר מכולה נפרצה, וחשפה בעיקר סחורות מתוצרת סין, מנועי סירות, קופסאות שימורים, והלהיט החדש במאופיטי, אופניים חשמליים. יש משפט מפורסם שאומר שאין סודות על אי, והנה העדות לכך. כולם יודעים בדיוק מה קנית. קשה לשמור על סודות במאופיטי.
טרק לפסגת ההר של מאופיטי
מזג האוויר חזר סוף סוף לשתף פעולה ביומנו האחרון באי ופתח הזדמנות אחרונה לכבוש יעד אחרון במאופיטי, תרתי משמע. בגובה 380 מטר, מפסגת הר Teurafaatiu נשקף הנוף המהפנט ביותר במאופיטי. ככל שתפסנו גובה, הטרק הקצר אך המאתגר ממרכז הכפר Vaiea חשף אט אט את נופי האי ממעוף הציפור. המקטע האחרון בעזרת חבלים הוביל למרפסת סלעית שהרגישה באותו היום כפסגת העולם.
בורה בורה
שום ירח דבש בטהיטי אינו שלם בלי דילוג לבורה בורה. נכון, זהו אי מאוד מתוייר יחסית לווייב הרגוע ביתר האיים (למעט טהיטי), אבל הוא אפילו לא מתקרב למבול התיירים ששוטף את איי הוואי או את תאילנד.
הטיסה הקצרה ממאופיטי אל בורה בורה אורכת 20 דקות בלבד, בהן המצלמה כמעט לא נחה. כשהמטוס מתחיל את הגישה הסופית, פסגות ההרים הייחודיות של בורה בורה, לגונת התכלת העצומה, ואינספור הפעמים שראיתם את המקום הזה בתמונת שומר מסך כלשהי, דוחפים לשיא את רמת ההתרגשות במטוס.
סיור באי
ביומיים הראשונים בבורה בורה, לנו באזור Matira והקפנו את האי בעזרת רכב שכור. בורה בורה יפה כמעט מכל זווית אפשרית. התמזל מזלנו לתפוס יום כמעט נטול עננים, בו הפסגות הייחודיות של בורה בורה נגלו במלוא הדרן.
ב- Fiti’u’u Point, צעדנו ברגל עד לקצה חצי האי גדוש האטרקציות ונקודות התצפית. ראשית, התענגנו על התצפית מעל מפרץ Vairou עם הר Otemanu ברקע, ולאחר מכן חקרנו מקרוב את שרידי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942, ארצות הברית פתחה במבצע בובקט, מבצע לוגיסטי אדיר ממדים שהזניק את בורה בורה אל המאה ה-20 ושינה לנצח את החיים בגן העדן הזעיר. שרידים מתקופת המלחמה עדיין פזורים ברחבי האי, והמפורסמים שבהם הם התותחים שהציבו האמריקנים בנקודות אסטרטגיות כנגד פלישה יפנית אפשרית. כיום, מכונות המלחמה המחלידות מכוונות לבקתות מעל המים המפורסמות של בורה בורה.
התחנה האחרונה שלנו הייתה בחוף Matira, החוף הציבורי המפורסם ביותר באי המרכזי. החלק הצפוני של החוף גובל באזור רדוד של הלגונה הנמתח עמוק מעבר לקו החוף, בעוד שאת חלקו הדרומי פוקדים המקומיים והוא רגוע יותר מבחינת הווייב.
בקתות מעל המים בבורה בורה
הידעתם שבקתות מעל המים הומצאו בפולינזיה הצרפתית בשנות ה-60? בזמן שראו לראשונה אור באי מוריאה, אלה הן הבקתות מעל המים של בורה בורה שהטריפו את העולם. נכון, מדובר בפינוק יקר להחריד, אך זו חוויה ייחודית ביותר המתאימה לטיול של פעם בחיים. לאחר שנפרדנו מהרכב השכור, חיכינו בסבלנות מתוחה לסירה שתיקח אותנו אל ה- InterContinental Thalasso, ריזורט הממוקם בפיסת נדל״ן שלא מן העולם הזה על איון (motu) בקצה הלגונה עם זוית ישירה לפאר היצירה, הלא הוא הר Otemanu.
ב״אמת של החיים״, אתה לא באמת חושב על כמה ״השקעת״ כשאתה מתעורר בבוקר במשהו כזה. למעשה, התחושה השלילית היחידה שעולה בראש היא מעט חרדה מכיוון שאינך בטוח כיצד לחלק את זמנך בין הבקתה המפנקת לבין האזורים האחרים בריזורט, והשעון תמיד מתקתק, גם בגן העדן.
האי מוריאה
התחנה האחרונה בירח הדבש בטהיטי הייתה מוריאה, השכנה של טהיטי והבית שלי במשך חודש ימים במהלך ביקורי הראשון בפולינזיה הצרפתית. מוריאה היא מסוג המקומות שיש בהם הכל, ממקומות לינה מכל הסוגים והרמות ועד כל פעילות אפשרית ביבשה או בים. אספנו את הרכב השכור במסוף המעבורת ונסענו לבקתה מרוהטת ומפנקת ששכרנו על צלע הר בפינה הצפון מערבית של האי.
חגיגות יום ההולדת של אלה
ממש במקרה, התמזל מזלנו לחגוג את יום הולדתה של אלה במהלך ירח הדבש שלנו. כדי לציין את המאורע המיוחד, פתחנו את היום בסיור אופנועי ים לאורך חופו הצפוני של האי. זיגזגנו פנימה והחוצה מהלגונה ולעתים קרובות הבחנו בצבי ים ודולפינים העולים לשאוף אוויר.
לפני שחזרנו לנקודת ההתחלה, עצרנו באזור רדוד של הלגונה לטובת מפגש עם כרישים וחתולי ים (סטינגרייז). המפגש עם כרישי הלגונה בפולינזיה הצרפתית נדירה כמעט כמו מפגש עם חתולי רחוב בכל עיר מרכזית בישראל. הם נמצאים בכל מקום, וכמעט אף מקומי לא מתרגש לראותם. באיים האלה, כל עוד הכרישים נמצאים בתוך הלגונה, אין מה לדאוג. חתולי הים לעומת זאת הם סיפור אחר, אולי בשל זנבם החד, אולם המפגש האישי (ביותר) איתם במסגרת הסיור בהחלט מפחית את מחסום הפחד.
מכיוון שאף יום הולדת אינו בלתי נשכח ללא ארוחה בלתי נשכחת, קפצנו על סירה להפלגה הקצרה אל מסעדת קוקו ביץ’. המיקום הייחודי של מסעדת Coco Beach על איון בקצה השונית הופך את הארוחה הטעימה לחוויה בפני עצמה. בזמן שלוגמים קוקטיילים ומחכים שהדגים על האש יהיו מוכנים, חתולי ים מפטרלים על קו החוף ופוגשים חותרים בסירות קיאק הקופצים לארוחת צהריים במסעדה. באמת שאין יותר טוב מזה במוריאה!
האי שצורתו לב
בימים הבאים, טיילנו ברחבי האי והתמקדנו בעיקר בחופו הצפוני. ממעוף הציפור, האי מוריאה מזכיר צורה של לב, הודות לשני מפרציו העמוקים החורצים את החוף הצפוני וביניהם הר Rotui. אזור זה ידוע בשם עמק Opunohu, אתר הקריסה של לוע הר הגעש הקדום המוקף כעת בתריסר פסגות היוצרות אמפיתיאטרון טבעי. אדמת העמק הפורייה מושכת חקלאים מקומיים המגדלים בעיקר את התוצרת העיקרית של מוריאה – האננס!
בנקודת התצפית ה-Belvedere ראינו את המפרצים התאומים ואת הר Rotui בפריים אחד. מכאן, נכנסו אל תוך יער הגשם הבתולי למקטע קצר של טרק שלושת הקוקוסים. בדרכנו חזרה לכביש הטבעת, הסתובבנו במתחם המקדשים העתיקים ודילגנו בין מרבדי האננס בשביל האננס היפהפייה .
את היום סיימנו לחוף Ta’ahiamanu, אחד מהחופים הציבוריים של האי מוריאה. זהו אחד המקומות היפים ביותר באי, עם מטע קוקוס המפנה את מקומו לחול לבן רך ונופים יוצאי דופן של מפרץ Opunohu. החוף הוא מקום מפגש מועדף עבור מקומיים ומבקרים כאחד.
לאחר ארוחת ערב ביתית, נסענו לפאתי הכפר Haapiti לצפות בשקיעה המרהיבה.
הגמר הגדול
הזמן טס גם כשהשעונים מכוונים ל”זמן האי”. ירח הדבש שלנו בן חודש ימים בטהיטי הגיע לסיומו, אבל עדיין היה לנו יום שלם להעביר לפני שנתפוס את המעבורת בחזרה לטהיטי. בבוקר, תפסנו קצת צל בחוף Temae בפינה הצפון מזרחית של האי. זוהי אחת מרצועות החול הארוכות ביותר בפולינזיה הצרפתית, וגם השנורקלינג כאן לא רע בכלל למרות הזרם החזק.
בצהריים נסענו לביתו של ג׳יל כדי לקבל כמה ״מזכרות קבועות״. בטיול הסולו האחרון שלי בפולינזיה הצרפתית עשיתי קעקוע בשיטה הפולינזית המסורתית במוריאה, אולם בביקור זה, חבר בטהיטי המליץ על ג׳יל ובהחלט לא התאכזבנו. פגשנו את ג׳יל בתחילת שהותנו באי ושיתפנו אותו ברגשות שרצינו להביע בקעקועים הטריים. עם הגעתנו, ג׳יל הציג כמה אפשרויות שעליהן עבד המייצגות את משאלותינו במוטיבים פולינזיים מסורתיים.
אני הייתי ראשון על שולחן המנתח. תחילה, ג׳יל חרט מעל ליבי את סמלה הלאומי של פולינזיה הצרפתית כדי להביע את הקשר העמוק שלי עם אומת האיים המיוחדת הזו. לאחר מכן, פנה ג׳יל אל פרק כף היד שלי וקעקע את אהבתי לאלה ואת ה”אורח” הקטן שגדל כעת ברחמה של אלה. הקעקוע הזה מיוצג גם על פרק כף ידה של אלה, תזכורת קבועה לירח הדבש המושלם שלנו בטהיטי ותחילת דרכה של משפחתנו.
עם מועד היציאה הקרב, החזרנו את הרכב השכור, קפצנו על המעבורת בחזרה לטהיטי, והבטחנו אחד לשנייה: “à la prochaine fois”. עד הפעם הבאה…
לחוות את גן העדן בעודנו בחיים
איי טהיטי ופולינזיה הצרפתית הם מהמקומות האחרונים שיושבו על ידי האנושות, 118 איים חלומיים שכל אחד הוא עולם ומלואו
בואו לחוות את המקום שממנו עשויים חלומות בטיול עצמאי לאיי פולינזיה הצרפתית המותאם אישית
